המאמר הנ"ל מופנה לכל ההורים והילדים.
אני רוצה לשתף אתכם בתחושות שלי לפני תחילת הלימודים.
החופש היה ארוך, והילדים חסרי מעש כבר לקראת סוף החופש וכבר קשה לחפש בכל יום לילדים תעסוקה.
אני מחכה בכליון עיניים לתחילת הלימודים.
למרבה ההפתעה שלי הילדים הגדולים ממש לא מחכים לתחילת הלימודים.
חלקם מלאי התרגשות ופחדים וחלקם פשוט אוהבים את השהיה בבית.
השאלה המטרידה היא איך להתארגן כך שכולם ילכו ברגל ימין לבית הספר.
לפני כמה שנים חוויתי חוויה מכוננת שנתנה לי פתח להתמודד עם האתגר.
בני עלה לכיתה ב'.
במשך כל השנה תפקידי בבית היה להכין לילדים את האוכל לבית הספר.
כל השנה בני רצה לאכול לחם עם שוקולד. לי היה ממש קל, בעיניים עצומות הייתי מכין לו לחם עם שוקולד.
הוא שמח ולי היה שקט, עד שהגיע לכיתה ב' בבוקר היום הראשון הכנתי כדרכי לחם עם שוקולד ובסוף היום שאלתי אותו איך היה?
סיפר לי בני "היה מגעיל".
שאלתי אותו "מדוע? הרי כל השנה אהבת לחם עם שוקולד?".
תשובתו הייתה מכוננת: "אבא מי אמר שגם השנה אני צריך לאהוב לחם עם שוקולד".
בעצם התשובה שלו הבהירה לי שאני כמבוגר חי בתודעה של קביעות אך הוא חי בתחושות משתנות.
הקושי הוא כשאין תיאום בין הציפיות שלי, שלנו, כמבוגרים ושל הילדים.
אם כך המשימה היא להבין לא רק מה המבוגר חש, חושב ומצפה, אלא מה הילד/ ילדים חושבים מצפים וחושבים .
ככל שכולם ידעו מהן התחושות לקראת תחילת שנת הלימודים החדשה בבית הספר, הקושי ירד.
תחילת השנה החדשה בבית הספר לגבי הילדים אינו פשוט.
ככל התחלה יש בה כמה היבטים: מחד חשש ופחד איך יהיה? איך יצליח אותו הילד בכיתה החדשה? בסביבה חדשה? עם מורה חדשה ותכנים חדשים.
כבכל מציאות לא מוכרת יש פה נעלם לא ידוע, נוסיף לכך את הציפיה המשודרת לילדים שהם חייבים להצליח, והלחץ רק עולה.
מחד יש לילדים במיוחד אלו הממשיכים, שמחה לחזור למסגרת לחברים להיות גדולים.
לפעמים אלו תחושות סותרות העלולות מאוד לבלבל הן את הילד עצמו החש אותם והן את המבוגרים.
ההורים גם הם מלאים בתחושות רבות ושונות: מחד שמחה לחזרה לשגרה, חזרה למציאות שלא מאתגרת אותם למצוא תעסוקה לילדים ולדאוג להם כל הזמן שמא בהיותם לבד יקרה להם משהו. אך מאידך חלק מההורים גם הם חשים חשש מפני הלא ידוע, איך יהיה החיבור בין המורה, המערכת והילד.
האם הילד יתקדם?, יהיה שמח? או שמא "יפספסו" אותו.
איך מכילים את כל אוסף התחושות והציפיות הללו?
הדבר הראשון שאני מציע לכל משפחה זה לעשות פגישה משפחתית בה כל בני הבית ישתפו אחד את השני בתחושות שלהם.
התועלת בשיתוף כזה הוא ראשית, לברר שמא חלק מהתחושות שלנו הן מוטעות.
לדוגמא, באם יש הורה שמאוד חושש מכך שהילד שלו מלא פחדים ומתברר לו שהילד לא מפחד כלל. ההורה לו יחוש תחושות לא טובות.
בעצם עמימות משדרת מעמסה רגשית דווקא בגלל העמימות.
ככל שדברים גלויים על פני השטח יש תחושה של בטחון.
התועלת השנייה היא בכך שכאשר עומדים מול חשש, בין עם מדובר בילד החושש ובין עם מדובר במבוגר החושש, זה שלא נמצאים לבד עם התחושה נותנת הרבה כוח להתמודד.
כלומר אם ילד יודע שההורה שלו מודע לחשש שיש לו והוא אינו תוקף אותו אלא מכיל ומבין אותו, לילד יש הרבה יותר כוח פנימי להתמודד עם החששות שלו. כך גם ההורה, אם ההורה יודע שהילד שלו מודע לכך שהוא דואג לו והוא יכול להגיד להורה שלו "אל תדאג אני אשתדל להצליח" להורה יהיה יותר קל.
בעצם המסקנה הנובעת מהדברים שלי עד כאן נוגעים בצורך לשתף ולהכיל לא ממקום ביקורתי כלפי התחושות אלא ממקום מבין ומכיל, כך אפשר גם לחזק ולהתחזק.
ישנה נקודה נוספת שלמדתי מהסיפור של הבן שלי.
לא סתם תחילת הלימודים מקבילה לתחילת השנה בלוח העברי.
מקובל בחודש אלול לעשות "חשבון נפש", רבים חושבים שחשבון נפש זה רק במה שקשור במעשים בין אדם לקונו - לבורא עולם.
אני חושב ש"חשבון נפש" זה להיות מוכן להשתנות - כפי שאמר לי בני "מי אמר שגם השנה אני צריך לאהוב לחם עם שוקולד?"
כמבוגרים הרבה פעמים אנחנו נעולים על תפיסות עולם מסוימות ומקובעים בדעתנו ביחס להצלחות או אי הצלחות, שלנו ושל ילדינו.
על זה צריך "לחזור בתשובה", צריך להיות מוכנים לכך שהכל ישתנה ובעז"ה לטובה.
אתן דוגמא, נניח שילד מסוים לא הצליח בתחום לימודי כל שהוא, או בהתנהלות מסוימת כלפי חבריו, או כלפי המערכת, לא שנה אחת ולא שנתיים ושלוש. היכולת שלו להצליח הרבה פעמים תלויה באמון של עולם המבוגרים בו בילד שהוא יכול להשתנות.
האמונה לא יכולה להיות משודרת רק מילולית, אך ההורה או עולם המורים כלפי עצמם ממשיכים להאמין בתפיסות הישנות. אלא האמונה הזו תהיה רלוונטית ביחס לילד רק אם ההורה, המבוגר עצמו יהיה מוכן לשנות בעצמו משהו מהתפיסות הישנות.
ביחס לבני, הייתי צריך להיות מוכן לקבל שהוא, לאחר שנה שלימה, יום יום הוא לקח פרוסה עם שוקולד. הוא היה יכול להתחיל שנה ולא לאהוב את זה יותר. אם אני מוכן לקבל את זה, אהיה מוכן לקבל שאותו ילד שלא הצליח במשהו. כעת יכול להחליט שהוא כן מצליח. רק אם ההורה יעשה עבודה עצמית על המוכנות שלו לשינוי בהסתכלות על העולם יכול לשדר כוח ואמון לילד שלו.
הנקודה השלישית והאחרונה לרשימה זו היא השמחה והחדווה בהתחלה.
מומלץ ביותר לאסוף וליצור כמה שיותר חוויות משמחות וכיפיות הקשורות להתחלה.
מקובלני דברי אשה חכמה אחת שאמרה שילד וילדות הם אוסף של חוויות. הבחירה של ההורה היא ליצור חוויה טובה מהמציאות. או להשאיר את הדברים בסתמיותם ואז לרוה החוויה היא או סתמית חסרת משמעות או חוויה גרועה.
אני ממליץ לחשוב איך ליצור מההתחלה הפנינג משפחתי, עם זה בהכנת התיק עטיפת הספרים וכד' כך ממתיקים את משבר השינוי מהחופש אל המסגרת.
לכל ילדי והורי ישראל התחלת שנת לימודים טובה ומתוקה
